אי השוויון בחלוקת העושר בעולם המערבי הולך ועולה. זו תופעה שנכתב עליה בשנים האחרונות רבות. כמעט כולם מסכימים שהיא שלילית, פוגעת בצמיחה הכלכלית, יוצרת אי צדק ואי שקט חברתי ומביאה, באופן כללי, לחוסר שביעות רצון מצד חלק ניכר מהאוכלוסיה. כל זה ידוע ומוכר, ואין טעם להרחיב בו.
הסיבות אותן מייחסים לגידול הזה באי השוויון מגוונות. הן כוללות את הגלובליזציה שהביאה למעבר משרות למדינות זולות יותר, את ההגירה של כח אדם זול למדינות המפותחות, את ירידת כוחם של איגודי עובדים, טכנולוגיות חדשות שנכנסו ופגעו בשכר, הקלות מס לעשירים ועוד כהנה וכהנה.
אלא שנקודה אחת משום מה לא עולה לדיון, וגם לה, בנוסף לכל יתר הדברים שתוארו כאן, יש חלק בגידול באי השוויון.
הנקודה הזו היא התפקיד המרכזי אותו תפסו שוקי ההון והמחזורים הקיצוניים של גאות ושפל בהם חזינו בשנים האחרונות.
זו נקודה שדורשת הסבר, ובהמשך נגיע אליו, אבל נתחיל בהקדמה קטנה.
אם נשאל קפיטליסט אדוק מה תפקידו של שוק ההון, הוא יאמר שתפקידו העיקרי הוא לחבר בין צרכני הון למשקיעים וחוסכים. החיבור הזה, על פי הקפיטליזם, יגדיל את רווחת כולם. חברות יוכלו להשקיע יותר, ובכך תיווצר צמיחה. יותר מכך – בזכות העובדה שגם למשקיעים קטנים (או לגופים מוסדיים שמשקיעים עבורם) תהיה האפשרות לרכוש בעלות על עסקים גדולים ולהנות לאורך זמן מהתשואות שהם מייצרים, תיווצר מעין "דמוקרטיה" של ההון, ומכך ייהנו כולם. שוק הון המוני, לפי הגישה הזו, הוא המענה למצבים אותנו ראינו בעבר שבו ההון התרכז בידי מעטים, שככל שצברו יותר, ראו תשואות גבוהות יותר וחוזר חלילה.
כדוגמה פשטנית – אם נלך כמאה שנה אחורה, אתה לא צריך להיות טייקון כמו הנרי פורד כדי להיות שותף ברווחי חברת פורד. מספיק שתקנה מניות בכמה אלפי דולרים, ואתה שותף.
לעומת זאת, אם נשאל אנשים שמאמינים פחות בכוחו של הקפיטליזם והשוק החופשי, רבים מהם יאמרו ששוק ההון הוא מקום שמאפשר לבעלי הון ובעלי עניין אחרים להנזיל את השקעתם, לגייס כסף ממשקיעים תמימים במחירים גבוהים ולבצע לאורך זמן פעולות כאלו ואחרות, שיעבירו עושר מהמוני המשקיעים לכיסם הפרטי.
יש כמובן סתירה עמוקה בין שתי הגישות הללו. ונשאלת השאלה איזו מהן נכונה? והתשובה היא – שתיהן!
כמו בהרבה דברים אחרים בחיים, לא הכל שחור ולבן. במקומות ובתקופות מסוימים שוק ההון ממלא את תפקידו הקפיטליסטי, משפר את מצב הכלכלה כולה, ומקטין פערים. ממש אידיליה.
אבל לעיתים, בנסיבות אחרות, שוק ההון מגלה את הפן האחר שלו, והופך למנגנון מתוחכם שבו מתקיים המשפט האלמותי של צ'רצ'יל, אבל במהופך "מעולם לא היו חייבים מעטים כל כך, הרבה כל כך לרבים כל כך…"
איך זה קורה? מתי הצד האידילי של שוק הון, זה שמחבר משקיעים וחברות ותורם לרווחת כולם, הופך למנגנון ציני שבו צד אחד מנצל את הצד השני?
אז נתחיל באמת אוניברסלית אחת, צינית ומאכזבת אולי מצד אחד, אבל מציאותית מצד שני.
אם תינתן לאנשים הזדמנות להרוויח בקלות על חשבון אחרים, במיוחד כאלו שהם לא מכירים אישית, ובמידה וזה לא משהו שיש בו סיכון, יהיו שיבחרו לעשות זאת.
ומתי יש לאנשים הזדמנות לעשות זאת? בשוק הון שנמצא בגיאות, שבו הקונים אחוזים בחדוות קניה, שמבוססת על הציפיות שלהם לרווח מהיר. כשמשקיעים נמצאים במצב הרוח הזה, כל מנגנוני ההגנה הטבעיים של מי שמוכן להוציא את מיטב כספו אובדים, והם מהווים הזדמנות נפלאה לבעל העניין שמוכר מנגד.
דוגמא כואבת לכך קיבלו למשל משקיעי פוטומדקס, יצרנית ציוד להסרת שיער הנסחרת הן בארה"ב והן בישראל. המניה קרסה השנה בעשרות אחוזים, לנוכח ההרעה בעסקיה.
אין בכוונתי לדון כאן ספציפית בחברה הזו, אין בכך עניין רב. אלא שפוטומדקס היא דוגמא בולטת, לא יחידה כמובן, להגדלת אי השוויון בין מנהלי החברה ובעלי עניין בה, למשקיעים האחרים במניותיה.
ב 2013, כשמחיר המניה היה 15 דולר ויותר, מכרו בעלי עניין בראשות המנכ"ל מניות במיליונים רבים של דולרים. במקביל, החברה קנתה את מניותיה בשוק, ובכך מנעה, או צמצמה לפחות, ירידת מחירים. השנה התוצאות הורעו, והמניה קרסה לשערים של 2-3 דולרים בודדים.
איזו הגדלה סמלית של אי השוויון! בתחילת התהליך, למשקיעים ולמנהלים יש מניות במחיר של 15 דולר, ובקופת החברה, ששייכת כזכור לכלל בעלי המניות בה, יש מזומן. בסוף התהליך, בקופת החברה יש הרבה פחות מזומן, למשקיעים יש מניות במחיר של 2.5 דולר, ובכיסם של המנהלים יש מזומן.
זו אולי דוגמא אחת קיצונית, אבל ראויה ללימוד מסיבה פשוטה. בתקופות גאות, כמו השנים האחרונות, מנהלים ובעלי עניין רוצים להיפגש עם מזומן בהיקפים גדולים, ועושים זאת. טורי הדיווחים על מכירות בעלי עניין בשוק האמריקאי מלאים. מצד שני, החברות ממשיכות לקנות מניות של עצמן בקצב גבוה, לנוכח העלות הנמוכה של גיוס חוב או הריבית האפסית על מזומן.
יש בזה עיוות בסיסי שראוי לתת עליו את הדעת. לא פעם, אותם אלו שמחליטים שנכון לחברה לקנות את מניותיה, נמצאים במקביל בצד המוכר. אם זה לא ניגוד עניינים, אינני יודע ניגוד עניינים מהו.
למרבה הצער, כל עוד המניות לא נופלות כמו במקרה פוטומדקס, למשקיעים לא אכפת, כי נדמה להם שהכל כשורה. אלא שזו עלולה להיות אשליה. מחיר מניות הוא דבר נזיל מאד. כדי שהמחיר יעלה, צריך שיהיה עוד ועוד רצון לקנות אותן. כדי שהוא לא ירד, צריך שלא יהיה רצון למכור אותן. לכן, הסתמכות על מחיר המניה כמדד לערך ההשקעה הוא מסוכן. אין דבר זמני יותר ממחיר מניה….משקיעי פוטומדקס יכולים לספר לנו על זה.
בכל אחת מתקופות הגיאות הקודמות בשווקי העולם, גם בסוף שנות התשעים עם בועת ההי טק וגם בגאות טרום המשבר של 2008, התופעה הזו חזרה על עצמה. בעלי עניין החליפו מניות במזומן, והקטינו את החזקותיהם, והציבור הרחב וגופים מוסדיים הגדילו חשיפה. בשפל קרה כמובן הדבר ההפוך. במצטבר – בעלי עניין צברו מזומן ונפטרו ממניות שמחירן היה גבוה, ומשקיעים נפרדו ממזומן וקנו מניות במחיר גבוה. ואז, כשהמחירים ירדו, התגלה הגידול באי השוויון בעושר.
הנסיבות היום דומות. יש מכירות גדולות של בעלי עניין ומנהלים, לא פעם מול קניות של החברות עצמן, וחשיפת הציבור הרחב למניות קרובה לשיא.
משקיעים צריכים להיות ערניים לתופעה הזו. אי השוויון בעולם גדול מספיק מהסיבות שתוארו קודם, שאינן קשורות לשוק ההון. אין סיבה שמשקיעים ייתנו את ידם להגדלת אי השוויון הזה, במיוחד כשהם בצד שנפגע ממנו. אבל אל דאגה, אם ניתן ללמוד מניסיון העבר, הרגליהם של המשקיעים לא ישתנו, וגם הגיאות הנוכחית תגדיל את אי השוויון. לפי היקף המכירות הנוכחיות, כנראה שהיא כבר עושה את זה.
עולם ההשקעות של דורון צור 