סגנית נשיא הבונדסבנק, הבנק המרכזי הגרמני, קלאודיה בוץ', התבטאה ואמרה כי ככל שמשך הזמן בו הריביות הנמוכות ארוך יותר, גובר החשש להיווצרותן של בועות במחיר נכסים פיננסיים, במיוחד בחוב חברות ואשראי מגובה נכסים.

יחד עם זאת, היא המשיכה ואמרה,  זיהוי בועות הוא משימה קשה, כפי שלמדנו מהמשבר הקודם, ולכן היא אינה ממהרת לקבוע כי אנו נמצאים בבועה פיננסית.

ההצהרות דומות  לתכנים דומים שנשמעים מפי בנק ישראל, שכתב לאחרונה כי הוא מזהה חוסר תמחור מספק לסיכון בשוק האג"ח הקונצרני.

יש משהו שמעורר חוסר נוחות בשמיעת ההתבטאויות האלו. לא בגלל שהן אינן נכונות. בוודאי שהן נכונות. חוסר הנוחות מגיע ממקום אחר. נראה שמי שמתבטא כך מנסה לבנות לעצמו אליבי, לקנות פוליסת ביטוח  מפני הביקורת העתידית, שתבוא עליו אם וכאשר הבועות הללו יתפוצצו.

במקרה כזה, יוכלו הבנקים המרכזיים לומר "מה אתם רוצים, אנחנו הזהרנו…"

זה דומה למישהו שמדליק אש שעלולה לצאת משליטה, אבל מסיר מעצמו את האחריות לנזק בכך שהוא מזהיר את הסביבה מפניה.

מצד שני, צריך להיות הוגן עם הבונדס בנק ועם סגנית הנשיא שלו. יש להם אולי  השפעה על מדיניות הבנק האירופי, אבל הם אינם שולטים  בו ואינם קובעים  את מדיניותו.

מי שהתחיל במורשת הדיבור הכפול הזה היה לא אחר מאשר אלן גרינספאן, שהיה נגיד הפד עוד לפני בן ברננקי. מצד אחד הוא היה מוריד את הריבית בכל פעם שמשהו שלילי קרה, ומייצר עיוותי תמחור בשווקים, ומצד שני, מזהיר אזהרות כלליות בלשון דו משמעית, שתמיד יכול להשתמע מהן שהוא הזהיר מפני תוצאות מעשיו.

ההתבטאות המפורסמת שלו משנות התשעים, בימיה הראשונים של בועת מניות  "איך נדע שהמשקיעים אינם אחוזים ברוממות רוח בלתי רציונאלית?" הייתה למעשה שאלה רטורית ולא קביעה. על השאלה הזו הוא ענה בדיוק את מה שאמרה נציגת הבונדסבנק היום. קשה מאד לזהות בועות בעת קיומן, אלא רק לאחר מעשה.

זו שיטה נהדרת. כך אתה יכול לנקוט במדיניות שיש לה השלכות שעלולות להיות שליליות, וגם לא להיתפס כאחראי להן. לא פלא שהיא הולכת וקונה לה חסידים בעוד מקומות.

אלא  שכפי שנאמר באנגלית – מעשים חזקים ממילים. אתה יכול להזהיר את השווקים מאה פעם מפני הסיכונים. בסופו של דבר, הריבית הנמוכה והנזילות הגבוהה חזקים יותר. בריבית אפסית,  הכסף יזרום לרכישת נכסים בתשואות נמוכות יותר ויותר, ובסיכון  גדל והולך גם אם תזהיר באלפי מילים מבוקר עד ערב. זה הלקח העיקרי אותו צריך ללמוד ממשברי העבר.

על העובדה שהמדיניות המוניטרית בכל העולם גורמת לעליית מחירים בנכסים פיננסיים וירידה בתפיסת הסיכון של משקיעים וירידה משמעותית בפרמיות הסיכון אותן הם מקבלים אין חולק. כל מי שעוסק היום בשווקים, רואה מה קורה בהם, ומשוחח עם משקיעים או מנהלי השקעות, שומע את אותן זמירות.  כולם יודעים שהתשואות באגרות חוב ממשלתיות נמוכות מדי, ואינן משקפות מספיק את הסיכון של עליית מדרגה באינפלציה או סתם עליית ריבית קצת יותר מהירה מהצפוי.

לכולם ברור שהריביות אותן משלמות חברות וגופים עסקיים נמוכה מדי, ואינה משקפת את סיכון האשראי במידה ותהיה הרעה, אפילו קטנה, ביכולת הפירעון של חברות כתוצאה מהאטה או משבר כלכלי.

כולם יכולים לראות איך חלק גדול מהחוב הזה,  שמגוייס על ידי חברות במחירי שפל, אינו הולך כלל להשקעות בצמיחה עתידית, לא מתוך חוסר רצון, אלא מתוך זה שחברות אינן רואות הזדמנויות כאלו, ולכן הכסף זורם לרכישה עצמית של מניות בהיקפי שיא, שהולכת ומעלה את מחיריהן.

לכולם ברור שמחירי נכסים ריאליים כמו נדלן,  הולכים ועולים למחירים גבוהים מדי בגלל העדר האלטרנטיבה.

לכולם ברור שחברות טכנולוגיה עולות ימים, לעיתים לא יותר מהבטחה עמומה או אפליקציה , זוכות שוב למחירי חלום, כאילו היינו ב 1999.

בקיצור – כל מי שפותח את עיניו, יכול לזהות שמתפתחת בכלכלה העולמית בועה גדולת ממדים, שבה הבנקים המרכזיים – ראש וראשון הפד בארה"ב, אבל בעקבותיו הלכו גם הבנקים של יפן והבנק האירופי,  הם המנפחים העיקריים.

לבנקים של מדינות קטנות יותר, דוגמת ישראל, אין ברירה אלא ללכת בעקבות הגל, שכן  אין להם שום יכולת לעמוד מולו.

מה שניתן לצפות מהבנקים המרכזיים הוא לפחות למעט הגינות ויושר אינטלקטואלי. שתקום ג'נט ילן ותגיד שהיא יודעת שהמדיניות של הפד מייצרת בועות אבל זה מחיר שווה לדעתה לשלם כדי לעודד את הכלכלה. אפשר כמובן להתווכח על זה, אבל לפחות הוויכוח יהיה על העניין המהותי.

בנק ישראל למשל, יכול להודות שהמחיר של מדיניות הריבית הנמוכה הוא עליה חדה במחירי הנדל"ן וירידה חדה מדי בפרמיות הסיכון בשוק החוב הקונצרני, אבל אין לו ברירה אלא לנקוט במדיניות כזו, כי הוא לא יכול להתמודד מול הריבית הנמוכה בעולם, ונאלץ להיגרר בעקבות כוחות גדולים ממנו.

אולי זה לא יהיה לו נעים להודות בדבר כזה, אבל זו האמת הפשוטה. זה לא בושה להגיד "אני יודע שלמדיניות שלי יהיו השלכות שליליות, ולמרות זאת אני עדיין בוחר בה, כי ההשלכות של מדיניות אחרת יהיו אפילו גרועות יותר".

הבעיה היא שכנות  כזו היא היום מוצר במחסור. כולם נמלטים לכפל לשון, ניסוחים מעורפלים והתבטאויות שנראות כאילו יצאו ממפעל לכסת"ח. כולם, כך נדמה, באותיות הקטנות שבשולי הדף, מסירים מעצמם אחריות.

כולם נהיו דוברי גרינספאנית שוטפת. החל מוושינגטון, דרך אירופה וכלה בירושלים.

הנה למשל האמירה שקשה לזהות בועות. קשה?  ממש לא נכון. דווקא קל לזהות היווצרות של בועות. רק צריך לפתוח את העיניים.

מה שקשה זה שני דברים. הראשון, זה לזהות איך ומתי הן יפקעו. זה אכן קשה עד בלתי אפשרי.

והשני הוא להודות בכך שיש לך חלק בייצור שלהן, גם אם מחוסר ברירה, ולקחת על כך אחריות.