בלימודי מנהל עסקים, וגם בסדנאות למנהלים, וגם מפי מאמנים אישיים, שומעים לא פעם את הסיפור הבא. אני  מניח  שחלק לא מבוטל מהקוראים כבר נתקל בו. מסופר בו על שני אנשי עסקים שהולכים ביער, ופתאום נתקלים באריה גדול שמתקרב אליהם כדי לטרפם. בעוד האחד מתחיל לרוץ, השני מתיישב לנעול נעלי התעמלות. "נראה לך שנעלי ההתעמלות יעזרו לך להשיג את האריה?" שואל אותו זה שהתחיל בריצה. "אני לא צריך להשיג את האריה, אני צריך להשיג רק אותך" עונה זה שנועל את נעלי ההתעמלות.

המשל ברור. מה שצריך בחיים בכלל, ובג'ונגל של עולם העסקים בפרט, זה יתרון תחרותי. הבעיה היא שכמו בהרבה משלים וסיפורים שנראים לכאורה עמוקים וחכמים (ובעולם לימודי מנהל העסקים,  הסדנאות והאימון למיניהם יש כאלה למכביר) ברגע שמגרדים קצת את פני השטח ואת הקליפה החיצונית של הסיפור, מגלים מהר מאד שמדובר בקלישאה, סיפור די שטחי וריק מתוכן, שבעיקר נשמע טוב.

בואו נספר סיפור אלטרנטיבי, שמתחיל באופן דומה. שני אנשי עסקים הולכים ביער, פוגשים אריה ובלה בלה בלה… מכיוון ששניהם בוגרי הרצאות במנהל עסקים וסדנאות ניהול, הם מתיישבים מיד כדי לנעול נעלי התעמלות. הרי אמרו להם שחשוב להשיג יתרון יחסי.  למחרת מופיעה בעיתון המקומי ידיעה בזו הלשון: "טרגדיה ביער. שני שלדים מכורסמים, נעולים בנעלי התעמלות, התגלו בלב היער. כנראה שמדובר בשני אנשי עסקים שנעדרים מזה זמן. פקחי השמורה מעריכים שהם נטרפו בידי אריה שלא למד מנהל עסקים…"

זה תמצות הבעיה, שהסיפור הפשטני המוכר מתעלם ממנה. לדבר על יתרון תחרותי, ועל החשיבות שבהשגתו זה קל, פשוט ונשמע מאד חכם. להשיג אותו זה הרבה יותר קשה, אבל מה שעוד הרבה יותר קשה – ולעיתים קרובות בלתי אפשרי, זה לשמור עליו לאורך זמן. הסיבה היא פשוטה מאד – רוב היתרונות התחרותיים האלו ברי חיקוי, או אפשרות לעקיפה. גם אחרי שחברה או ארגון מגלים שהם השיגו יתרון כזה, מהר מאד מתגלה שהיריבים שלהם עשו אחת משתיים – או חיקו אותו בצורה טובה, או מצאו דרך לעשות משהו אחר  שינטרל את היתרון שהשגת. זהו המקרה הנפוץ, בעוד שהמקרים בהם היתרון נמשר לאורך זמן נדירים יותר. כל מי שבוחן את עולם הכלכלה והעסקים צריך להביא זאת בחשבון. כשגוף כלשהו משיג  יתרון תחרותי, שמאפשר לו להשיג השגים יוצאי דופן במונחי צמיחה או רווחיות, ההנחה הסבירה היא שבמוקדם או במאוחר היתרון הזה יאבד. זה לא אומר שלגופים או חברות אין יתרון על פני אחרים, בוודאי שיש מקרים רבים כאלו. אך היתרון הזה נשמר בדרך כלל לא באמצעות הברקה חד פעמית של "בוא ננעל נעלי התעמלות" וגם לא באמצעות השקעה הונית בנעליים. אלו כאמור יתרונות זמניים וקלים לחיקוי. בחיים האמיתיים צריך פשוט להיות מסוגלים לרוץ מהר יותר ולאורך יותר זמן. וזה כבר עבודה סיזיפית ומתישה, שמזכירה ריצות למרחקים ארוכים.

מכיוון שיתרונות תחרותיים שמתבססים על הברקות נוטים להיות זמניים, הרי שלא פעם מתגלה שאחרי השגת יתרון ראשוני, התחרות הופכת למאבק שמקבל אחת משתי צורות. בצורה הקרה שלו הוא הופך למירוץ חימוש, שבו כל צד מכלה את משאביו בניסיון להשיג יתרון, ובצורה החמה שלו הוא הופך למלחמת התשה, בה אין לאף צד יכולת לממש יתרון, וכך כל שנותר הוא לחבוט זה בזה עד כלות הכוחות. זו דינמיקה אנושית, שקרתה לא פעם בהיסטוריה צבאית – המלחמה הקרה ומירוץ החימוש בין המעצמות הן דוגמא לתהליך הראשון, ומלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה היא דוגמא לתהליך השני. בשני המקרים, הנצחון לא הושג בסופו של דבר באמצעות הברקה טכנולוגית או יתרון תחרותי מובהק, אלא רק אחרי שצד אחד פשוט לא יכול היה יותר לשלם את המחיר הכבד של המשך ההתשה. ברה"מ התמוטטה כלכלית למרות שהיה לה מאגר כוחות וכלי נשק גדולים משל המערב, וגרמניה נכנעה במלחמת העולם הראשונה למרות שצבאית היא לא הובסה. למעשה, עם תום המלחמה וכניעת גרמניה, היו עדיין חיילים גרמנים על אדמת צרפת.

ומההיסטוריה לימינו. כשאני עוקב היום אחרי פעילותם של הבנקים המרכזיים בעולם, בנסיון לפענח את ההגיון, או ליתר דיוק חוסר ההגיון העומד בבסיס מדיניותם ומעשיהם, הרי שמיד קופצת מול עיני  דוגמת נעלי ההתעמלות והנסיון להשיג יתרון תחרותי בדרך להשגת המטרה הנכספת, הלא היא הגברת הצמיחה.

מכיוון שכולם מפחדים מאריה ההאטה, המיתון והדפלציה, הרי שהדרך שנראית לכאורה הטובה ביותר לברוח ממנו, הוא להשיג את מתחריך, בכך שתרוץ מהר יותר. הדרך היא להוריד מעל עצמך משקל עודף כמו ריבית, ולנעול לרגליך נעלי התעמלות בצורת תכניות הרחבה כמותיות. התחילה בכך ארה"ב, שמהר מאד אחרי המשבר של 2008 זרקה מעל עצמה משקל עודף של ריבית, והיתה הראשונה לתגבר את המהלך בנעילת נעלי התעמלות מדגם QE1. דגם ההרחבה הכמותית.  זה אכן עבד לתקופה. הדולר נחלש, ארה"ב התאוששה יחסית, והכל נראה בסדר. אלא שאז גילו מדינות אחרות שהאריה מתקרב אליהן, בעוד שארה"ב נראית כמצליחה להתחמק, וגם הן החלו להוריד את הריבית בנסיון להוריד משקל עודף.  הפער החל להצטמצמם, ואה"ב עברה למוד הבא במירוץ החימוש,  נעלי התעמלות מהדגמים החדישים יותר של QE , דגם שתיים שלוש והלאה.

השימוש בטכנולוגיית ה QE כמובן אינו סוד או משהו שאינו בר חיקוי, ולכן גם מדינות אחרות – מערב אירופה, יפן או סין, נוקטות בה היום. ההתחזקות של הדולר בחודשים האחרונים היא פרי החיקוי הזה. מסתבר שמשחק החיקוי אינו רק שם של סרט על אירוע היסטורי מימי מלחמת העולם השניה.

זו הסיבה שאינני ממהר למתוח ביקורת על בנק ישראל, כמו שרבים נוטים לעשות היום, לאור מדיניות הריבית הסופר נמוכה שלו. אין לו באמת ברירה. כמו כל הבנקים המרכזיים בעולם, הוא נקלע למלחמת התשה מטבעית, שבה יכולתו לקבל החלטות עצמאיות נמוכה מאד. הוא, ויתר הבנקים המרכזיים בעולם לכודים  בתוך מערכת כוחות שגדולה ממידותיהם, והם בעיקר נגררים אחרי אירועים, מבלי יכולת להשפיע עליהם.

נכון לעכשיו, נראה שעדיין היתרון מצוי בידי ארה"ב, שבה הנתונים עדיין טובים יותר מאשר במקומות אחרים. לכן נראה שהסיכוי שהיא תתחיל לחזור לפסים של התנהגות נורמלית ותעלה ריבית השנה גבוהים יותר. אלא שהתחזקות הדולר בחודשים האחרונים עלולה  לטרוף את הקלפים. לא צריך להיות מופתע אם נראה בחודשים הקרובים החלשות בארה"ב, כשיסתבר שההתאוששות נבעה בעיקר מהשגת יתרון זמני על מדינות אחרות בזכות ה QE למינהן,  וכשהאחרות סגרו פערים בהורדת ריבית, יסתבר שחזרנו לנקודת המוצא.

בינתיים, התועלת של הריבית הנמוכה וההרחבות הכמותיות הולכת ונעלמת, שכן אחרי שכולם נקטו אותן, הן כבר אינן משיגות את היתרון היחסי אותו היו מיועדות להשיג. אם אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה האנושית, זה שלא פעם מדיניות או אסטרטגיה נמשכים זמן רב לאחר שתועלתן הסתיימה, ונזקיהן גלויים לעין, אך ורק מתוך אינרציה, ומתוך זה שלאיש אין את האומץ או העוז לשנות קונספציה ולהגיד – זהו, עד כאן. אין בכך יותר תועלת, אלא בעיקר נזק, וצריך לשנות כיוון. נראה שהגענו לשלב הזה במדיניות המוניטרית העולמית. מדיניות הריבית הנמוכה וההרחבות מצד כל המדינות המרכזיות  מנטרלות אחת את השניה, ולכן תועלתן מוגבלת, אבל נזקיהן בדמות יצירת בועות וחוסר אחריות בהקצאת מקורות כבר מתחילים לבלוט לעין.

וכך, אף אחד לא באמת משיג את השני, ובעיקר נראה שכולם מתרוצצים ביער בנעלי התעמלות, לבושים בלבוש מינימלי דמוי חווה אמנו,  וללא אספקה, אחרי שנפטרו מכל משקל עודף אפשרי. האריה הרעב של ההאטה והמיתון,  לעומת זאת, עדיין ממתין.