לכאורה, קשה מאד למצוא קשר בין קריסתה  העגומה של רשת "מגה", מחירי הנפט בעולם וקריסתן של חברות נפט קטנות, סגירת סניפים על ידי וול מארט, מחירי הפלדה או האשלג או הנחושת העולמיים, מחירי הספנות העולמיים או קשייו של מיזם הרכב "קורוס", השייך בחציו לחברת קנון הישראלית.

ברור שאין קשר ישיר בין כל העסקים והענפים הללו, והקשיים שהם חווים עתה. אבל זה שאין קשר ישיר, לא אומר שהם אינם קרבנות של אותה תופעה כלכלית, המכונה עודפי כושר ייצור, ואני הייתי מכנה אותה בשם של מחלה  – "עדפת נפוצה".

מהי אותה "עדפת נפוצה"? אני אמנם חסיד של מנגנון השוק החופשי, ומעריך שהוא כנראה הדרך הטובה ביותר להקצות הון ומשאבים ולקבוע מחירים של סחורות ומוצרים. אבל להיות חסיד של משהו, אין פירושו להיות חסיד שוטה. המנגנון הזה כנראה טוב יותר ממנגנונים אחרים הכוללים התערבות או ניסיון לתכנון מרכזי, שנכשלו פעם אחר פעם, אבל הוא עדיין רחוק מאד מלהיות מושלם.

כלכלנים אוהבים לדבר על "נקודת שיווי משקל". אותה נקודה עלומה, בה הביקוש וההיצע נפגשים, ברמת מחיר יציבה, ובה היצרנים מרוויחים "רווח נורמלי", והצרכנים משלמים מחיר הוגן, שמותיר בידם את מה שנקרא רווחת הצרכן. כשזה מצוייר על גבי לוח בכיתה, כמערכת עקומות החותכות זו את זו באותה נקודת "שיווי משקל" אוטופית, המציאות הכלכלית נראית מאד אלגנטית.

אלא שהחיים, כידוע לנו, רחוקים מאד מלהתנהל בפועל כמו אותו מודל כלכלי תיאורטי. בחיים האמיתיים השוק אולי מנסה כל הזמן להגיע לאותו שיווי משקל מיוחל, אבל לא פעם הוא לא מצליח בכך, ומתרחק ממנו מאד, מסיבות שונות. ואז, כשפתאום מתגלה שאנחנו נמצאים בחוסר איזון משמעותי בין  הביקוש להיצע – מתרחש תיקון אלים, תנועה חדה ודרמטית לכיוון שיווי המשקל. לתנועה חדה כזו אנו נוטים לקרוא "משבר". בסך הכל השוק עובד במנגנון אינסופי של ניסוי וטעייה. וכשקורית טעות גדולה, המחיר שלה כואב.

ברגע שמפנימים שמנגנון השוק מטבעו יכול להגיע למצב של חוסר איזון שמלווה בתיקון אלים שלו, מבינים מהר מאד שמשברים אינם דבר חריג ולא נורמלי, אלא בדיוק להיפך – משברים הם חלק בלתי נפרד מהמנגנון הכלכלי. הם הדרך של הכלכלה לתקן עיוותים שנוצרו בה. וכן, כשהם קורים הם מפילים קורבנות והם כואבים. אבל הם בלתי נמנעים. יש אסכולות כלכליות שלמות שמדברות על כך, ולא אלאה אתכם בפרטי פרטים עליהן. העיקרון הוא החשוב.

העולם סובל היום מעודפי כושר ייצור כמעט בכל ענף. העודפים האלו נובעים משני מקורות עיקריים. הראשון הוא התפתחות טכנולוגית, שאיפשרה להגדיל תפוקות. לדוגמא, רשת האינטרנט מאפשרת את קיומו של מסחר קמעונאי און ליין. פתאום, ענף מסחר שהתבסס על כמות נתונה של שטחי מדף פיזיים, שיכולה לגדול רק בקצב מדוד,  גדל דרמטית ביכולת שלו לספק מוצרים ללקוחות. התוצאה – ירידת מחירים ופגיעה ברווחי החברות המסורתיות, מבלי שהחברות החדשות הצליחו לייצר רווחיות שדומה לזו שהענף המסורתי איבד, אלא הרבה פחות. ההפרש הזה הלך לטובת הצרכן.

דוגמא נוספת ואקטואלית היא שוק הנפט. טכנולוגיית הפראקינג והקידוח האופקי הביאו להפקה מחודשת בקידוחים שכבר ננטשו בעבר. שוב, טכנולוגיה חדשה הגדילה את ההיצע.

הגורם השני הוא זמינות ההון. שנים של מדיניות מוניטרית מרחיבה עם ריבית אפסית הביאו למצב בו קל לגייס הון. ליזמים או למנהלי חברות יש תמיד רצון להשקיע ולצמוח. זה באופיים, וטוב שכך. בלי זה לא תהיה צמיחה. אלא שהמחסום העיקרי בפני השקעות יתר, שניצב בפניהם, הוא העובדה שהיכולת לממן מיזמים כאלו מוגבלת בגלל כמות ההון האפשרית, ומחירו. כשהמחסום הזה יורד משמעותית, הסכר המונע השקעת יתר נפרץ במהרה. וכך מתאפשר למשל לממן מיזמי רכב כמו קורוס, בשוק הסיני שבו יש השקעה רבה בתחום הרכב, אבל גם לממן חברה חדשנית כמו טסלה, שמפסידה כרונית, ומנסה גם היא להתחרות בשוק רווי. בתנאים של ריבית גבוהה ומחסור בהון – שני המיזמים  האלו כנראה לא היו קמים. אבל איך שזה נראה היום – סיכויי ההישרדות של שניהם לא נראים להיט…

אלו  הדברים שקרו בעולם בשנים האחרונות. הם החלו עוד לפני המשבר של 2008. המשבר של 2008 היה אמור לכאורה לנקות חלק מהעודפים הללו. אלא שתגובת הבנקים המרכזיים למשבר ההוא הייתה הגדלה דרמטית של אפשרות המימון, כך שהעודפים לא רק שלא התנקו, אלא אפילו גדלו עוד יותר. אלא מה – עודפי ייצור והשקעת יתר אינם נוטים להיעלם. להיפך, הם נוטים להצטבר ולרדוף אותנו במערכה הבאה.

מה שקורה היום בשווקים הפיננסיים משקף להערכתי את הבנתם של משקיעים בדבר עודפי כושר הייצור. הם רואים את זה בירידת המחירים, בקיפאון בהכנסות של חברות ובשחיקה ברווחיהן. תיקוני המחיר האלימים בשוקי המניות ושוק אגרות החוב של חברות בסיכון גבוה משקפים את ההבנה שיש בענפים רבים "עדפת". בחברות חזקות עם מאזנים חזקים ויתרונות תחרותיים זה יפגע אולי ברווחים, מה שאומר שהמניות אולי שוות פחות, אבל הן יהיו איתנו בעתיד, וייהנו משיפור ברווחיהן כשהעודפים יתנקו.

לעומתן, חברות עם מודל עסקי חלש יותר וחוב גבוה, יאלצו לצמצם פעילות או להיסגר לחלוטין, במחיר של הפסד כבד לבעלי המניות שלהן, ולא פעם, גם למחזיקי החוב שלהן. זה התהליך הטבעי, שנדחה אולי מ 2008. היום, בניגוד לאז, מלאי התרופות לטיפול בסימפטומים, אותה ריבית נמוכה, כבר אינו אפקטיבי.

זה מאד לא נעים, אבל זה לא סוף העולם. מצד אחד, יהיו חברות שייסגרו, יהיה גידול באבטלה וסביר להניח שיהיה מיתון. סביר להניח שזה יהיה מלווה גם בהפסדים בשוק ההון. אין החלמה קלה מהמחלה ששמה "עדפת". מצד שני – היא לא מחלה קטלנית. זה לוקח זמן, זה כואב בדרך, אבל בסוף הכלכלה ועולם העסקים מתאוששים.

ובדרך, כפי שקורה לא פעם, מכיוון שהשווקים עובדים על ניסוי וטעיה, ונוטים להגזים, הן באופוריה והן בדפרסיה, יווצרו הזדמנויות השקעה. אותן חברות שנסחרו בשוק שוורי במחירים גבוהים מדי, כאילו רווחיהן יצמחו לעד, נוטות להיסחר אחרי  משבר במחירים נמוכים מדי, כאילו רווחיהן יישארו נמוכים לעד. סבלנות, יש זמן, אנחנו עדיין לא שם, אבל ציידי המציאות יכולים כבר להתחיל לרחרח.

 

 

 

 

 

,